הנה ההקדמה של בעקבות ליבי:
הקדמה:
אן חשבה שאין דבר נורא יותר מאשר להיות כלואה בחדר קטן, לבד, בשעת סערה. זה מה שקרה עכשיו. לרוע מזלה, השתלטה עליה "אן הפילוסופית" וגררה אותה בחזרה למחשבותיה, כדי שתשקע בהן ולא בסערה המשתוללת מעל לשכונה שלה, שכונה ישנה בעלת בתי דירות ישנים עם דירות קטנות, רובן נטושות. אן ומשפחתה היו הדיירים היחידים בבניין שבו גרו.
אן הייתה לבדה.
היא הביטה מהחלון. חלק מהבניינים בשכונה מטו לנפול, ראתה אן. בגילה, שמונה עשרה, היו כל כך הרבה דאגות. הם בוגרים עכשיו – אבל גם כל כך לא. הם מרחפים בין בגרות אמיתית לתלות בכולם, וזה היה נורא. לפחות לאן. "אן הפילוסופית" עזבה את אן במהירות, ממש כמו שבאה. אן הסירה את עיניה מחלון החדר הקטן וצנחה על המיטה הקרובה אליה. הייתה זו המיטה של אחותה הבכורה ליזל. היא הרגישה בזאת.
אן העיפה מבט עייף ביומנה. לפתע היא לא הייתה עייפה כל כך. היא קמה ממיטתה של ליזל ועברה לשולחן שבפינת החדר, שהיה שייך לה בלבד. מכל הילדים במשפחתה, כלומר שתי אחיותיה הגדולות, היא הייתה היחידה שאהבה לכתוב.
אן שלפה את יומנה מהמגירה. היומן העלה ענני אבק, אבל אן פתחה אותו. היא שלפה עיפרון ממגירה קרובה והניחה את היומן לפניה. היא התיישבה ולקחה את העיפרון, והחלה לכתוב.
"יומן יקר, " כתבה אן."אני לבדי בבית. כולם יצאו ואני נותרתי לבדי. לא שרציתי בכך, כי אינני אוהבת כלל ועיקר להיות לבדי, אם כי לפעמים אני רוצה בכך. משונה, נכון?
בכל אופן, הם נסעו העירה. אימא ואבא וליזל וריי, האחיות הגדולות שלי. הם שאלו אותי ועניתי בשלילה, וכעת אני מצטערת על כך, אבל לא נורא. אני כבר בת שמונה עשרה. הו, אתה אפילו לא יכול לתאר לך כמה זה קשה להיות בת שמונה עשרה, יומן! כולם מצפים ממך להיות בוגר, כי הגעת לגיל בו תוכל לעשות מה שתרצה כי אתה מבוגר. זה כל כך מעצבן! אני מבינה, כמובן, שהם מצפים ממני להיות בוגרת. גם אני כל כך מצפה מעצמי לזה, אבל לא תמיד מצליחה להימנע מהנאה מדברים של ילדים, משום שעוד לא נפרדתי מהחלק של הילדה שבי! אינך מבין, נכון? רק מי שבן שמונה עשרה יבין. זה מדכא נוראות, משום שזו תקופה כה קשה בחיי. אני מרחפת בין בגרות אמיתית ותלות בכולם. אינני יודעת מה יותר. אני לא רוצה ללכת מהבית, מהחדר הקטן שלי ושל אחיותיי. הן לא יצאו מהבית וגרות לבד. מבחינתן, נגמרה תקופת הלחצים, כלומר נגמר הזמן בו היו בנות שמונה עשרה. כמה כיף להן! אני כל כך מקנאה בהן. ליזל כעת לומדת בקולג' בעיר הגדולה, למרות שאין כסף לשלם על הקולג'. אימא דיברה עם הנהלת הקולג' והיא זכתה במלגה, כי ליזל כה חכמה. לעיתים הייתי רוצה כל כך להיות כמוה!"
כך כתבה אן ביומנה.
מפתח הדירה הסתובב ואן קפצה אל הדלת.
אן הייתה בת שמונה עשרה. היא הייתה מאותן נשים בנות מזל, שניחנו ביכולת לראות הרבה דברים לא כפי שהם, כלומר טוב יותר. אן נהגה לעשות כן תמיד, אך אפילו אותה תקפו לעיתים תקופות של דיכאון. מבחינתה, גיל שמונה עשרה היה גיהינום. כולם ציפו ממנה להיות בוגרת וגם מבוגרת, וזה היה לה קשה מידי.
היא חשבה שלוחצים עליה המון. היה לה כה קשה להיות בת שמונה עשרה.
אבל כך הגיעה אן למחשבה שמייד בטלה אותה ולא הסכימה לחשוב עליה שוב – לעבור לגור לבד.
דירה. משלה. כסף, ניהול. עבודה. היא לא רצתה שהדברים הללו יופיעו בחייה היומיומיים. רק בסיוטי הלילה שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה