פרק ראשון

הנה הפרק הראשון של בעקבות ליבי:

פרק א':

אן רצה לדלת. המפתח הסתובב. היא ראתה על הידית. נותר לה כה מעט זמן; אך היא רצה והשתרעה על הספה, העיתון בידה, בתנוחה של קריאה. היא הייתה מתורגלת בכך מאוד. בדיוק בזמן.

תמיד, אימה ואביה כה רצו והתרגשו מכך שביתם הצעירה בת שמונה עשרה, והם לחצו עליה לעשות דברים של 'גדולים' שאן לא רצתה לעשותם – קריאת עיתונים, חיפוש עבודה, לבלות הרבה יותר זמן בחיפוש אחר משהו שאן לא ידעה מהו בדיוק, כל אלה היו משעממים אותה עד להחריד. והיא נאלצה לעשות אותם. הוריה לא הבינו אותה; והיא לא הבינה אותם. כאמור, גם היא התרגשה מכך שהיא בת שמונה עשרה ומבוגרת, אך לא חשבה שהגיע זמנה.

משפחתה נכנסה.

"יו הו!" קראה  ריי, אחותה האמצעית. שיערה החום נראה פרוע במידה מפתיעה; היא תמיד הקפידה עליו כל כך. אולי משום שהיה זה הדבר השני היחיד שיפה בה. רק שיערה ועיניה האפורות היו יפות מאוד. עורה היה חיוור מדי, או שחום מדי. אן לא ידעה בדיוק – אולי משום שנדמה היה שעורה מחליף צבעים עם היום והערב. היא הייתה כה דומה לסבה ודודתה. גם לדודתה, כאמור,  היה עור "מחליף צבעים" למדי. אבל ריי עדיין הייתה המקרה הגרוע ביותר של עור "מחליף צבעים". אבל ריי הייתה עדיין מבוקשת על ידי האחים קורנגון – גיל, ג'קי וג'רמי. הם היו הנאים ביותר בשכונה, והם רבו עליה כל הזמן. ריי חשבה שזה בגלל עורה ה"מחליף צבעים".

"ריי, יקירתי, לא מקובל לצעוק צעקות שכאלה, אפילו לא לבדך. הימנעי מכך, בבקשה!" אמרה אימן של אן, ריי וליזל, דיאנה, לריי. אימן הייתה נשית מאוד, והקפידה על מראה מאוד, ומראה היה אחד הדברים החשובים לה יותר. כזו גם הייתה ליזל,  באופן שונה. ליזל הייתה מסודרת מאוד, יפה מאוד והקפידה על עצמה. אך לא היה זה הדבר החשוב לה ביותר. גם אן הייתה בלונדינית; אך עיניה היו ירוקות. היא לא הקפידה על עצמה מאוד.

"אבל, זה כה כיף!" אמרה ריי בצער. "מדוע לא לצעוק צעקות מעין זה?"

"כי אין זה נשי, ריי, ולא הולם אותך!" אמרה אימה."מדוע עליי להתווכח איתך על כך כל הזמן?"

"כי אינך מבינה!" אמרה ריי במחאה.

"היא מבינה, ריי, היא מבינה," קראה נינה."זו את אינך מבינה. את אישה, יקירתי, לא גבר!"

"נינה, מי את בכלל?" שאלה אן."אני לא מכירה אותך."

"הו, אן," אמרה ליזל."נינה היא חברה ותיקה של אימא. פגשנו אותה בעיר! האין זה נפלא?"

אן הנהנה בחוסר רצון ופרשה לחדרה. היא שמעה את נינה מדברת עם ליזל.

"ליזל, יקירה, מדוע אינך מספרת לנינה על הקולג'?" שאלה אימה."נינה, אל דאגה."

משום מה, אן לא חיבבה את נינה. היא לא נמשכה אליה. היה בה משהו שדחה את אן, בה בנינה, ואן לא ידעה מה בדיוק.

אן הייתה שקועה במחשבותיה כשליזל נכנסה לחדרן.

"ליזל?" שאלה אן."זו את?"

"כן," אמרה ליזל."מה חבל שנגמר הבילוי בעיר! לא רציתי שייגמר, עד שפגשנו את נינה. היא דוחה אותי. אני לא יודעת מה בדיוק דוחה אותי בה."

"הרגשתי אותו דבר," אמרה אן."שכבי לישון, ליזל.  את בוודאי עייפה מהבילוי בעיר. מה עשיתם?"

"אן!" אמרה ליזל,"עשינו כה הרבה דברים! בתחילה, אימא ואבא הזמינו מכונית מפוארת שתיקח אותנו העירה. היה כה נפלא לנסוע בה ולהרגיש כמו גברת אמיתית. ואך שכולם הסתכלו ביראה! לאחר מכן, נסענו במכוניתנו המפוארת עד לתיאטרון. שם, בין כול האדונים והגבירות של העיר, חשתי כה קטנה ולא מהדורת! אבל ההצגה הייתה נפלאה! מה חבל שלא היית איתנו. ההצגה הייתה בתיאטרון 'שייקספיר' ששוקם, את יודעת, והייתה רומיאו ויוליה. השחקנים היו נפלאים! לאחר מכן, נסענו במכונית שלנו עד למסעדה מפוארת ביותר. אכלנו, ואני הזמנתי אומצה וקותל חזיר. ריי אכלה לשון קרה. האין זה משונה? היא שונאת לשון קרה! באמצע האוכל נינה נגשה לשולחן שלנו ושאלה האם אפשר להצטרף אלינו. אימא חבקה אותה והזמינה אותה, והם דברו. היא ממש דוחה אותי, הנינה הזו."

"גם אותי," אמרה אן."אבל היא חברה של אימא. היא לא מזיקה."

"ומאין את יודעת?" נשמע קול נוסף.

הבנות הסתובבו בבת אחת."נינה?!"

"זו אני," אמרה ריי.

"ריי," ליזל נשמה בהקלה."דברנו רעות על נינה. חשבנו שאת היא."

"באתי להביא משהו," אמרה ריי.

"מה חבל שלא הייתי עמכם," אמרה אן בצער."הייתי כל כך רוצה לראות את ההצגה!"

"אל תדאגי," אמרה ריי."גם את תראי אותה. את מבוגרת. ואת ויתרת, כי לא היה כסף לכרטיס שלך."

"אני יודעת."

"תגידו, גם אתכן נינה דוחה?" שאלה ריי לאחר שתיקה.

הבנות הנהנו יחד, במרץ."מאוד," אמרו יחד.

"עליי לחזור," אמרה ריי."להתראות."

"מה דוחה אותי?" שאלה אן."נינה כה דוחה!"

"אינני יודעת למה," אמרה ליזל."את יודעת? נינה ממש דחפה אותי מכיסאי במסעדה."

"מי היא, אינני יודעת," אמרה אן."אני יודעת שהיא דוחה אותי. רק זה."

"מה אתן אומרות.." נשמע קול מאחור.

הבנות הסתובבו בבהלה שוב. הן היו בטוחות כי זו נינה."נינה?!"

"אכן," אמרה נינה, פניה הגדולות מחויכות."שמעתי את שיחתכן."

"שמעת?" עיניה הכחולות של ליזל התרחבו.

"כן," אמרה נינה." מדוע אני דוחה אתכן?"

"אנחנו.. לא יודעות," אמרה אן במבוכה.

"הו, אני מבינה," אמרה נינה בהבנה מזויפת,"אבל מה דוחה אתכן? אולי העובדה הקטנה שדחפתי אותך מהכיסא, הא, ליזל? ואולי זה שאני מעשנת?"

ליזל בלעה רוק."לא קשור למה שהזכרת! ואני שונאת אותך עוד יותר בגלל שאת מעשנת!"

ואז אן קלטה."אני שונאת אותך בגלל איך שאת מתנהגת. את רוצה שישנאו אותך. איזה מין בנאדם את?!"

"אני בן אדם דוחה," אמרה נינה."כך אתן חושבות, אך לא אמכן."

ליזל הביטה באן במבט מבוהל.

"נינה," אמרה אן בקול יציב."את רוצה שישנאו אותך. למה?"

נינה צחקה ויצאה מהחדר.

באותו היום בטלה אן את החלטתה, שלעולם לא תעזוב את ביתה. היא שמעה שבפרוורים בצפון לונדון יש דירות נוחות, אבל מייד דחתה את ההחלטה. באותו הערב בטלה את החלטתה מייד. למחרת החליטה – לא תעזוב. לא חשוב כמה רוצים שכן. היא תעזוב מתי שיתאים לה.  אימה קראה לה מהסלון. אן עזבה את החדר, ומייד הלכה אל הסלון.

"את גדולה עכשיו," פתחה אימה."18."

"אני יודעת," אן החלה להתפתל," אני יודעת מה את רוצה להגיד."

"מה?" התחייכה אימה.

"את רוצה לומר,'את כבר גדולה. למה שלא תתחילי לעשות דברים של גדולה? תשכרי דירה, תתחילי להתעדכן, לקרוא עיתונים....'"

"את צודקת," ענתה אימה בחיוך."זה נכון. מתי תתחילי?"

"לא יודעת." אן הייתה עייפה מהדיון עוד לפני שהתחיל בכלל. היא שנאה לדבר על נושא זה."זמני עוד לא הגיע."

"או,הוא כן," הנידה אימה של אן בראשה."את בת 18. מתי תתחילי?"

אן נדה בראשה. היא שנאה את השיחות הללו.

"הנה," המשיכה אימה."עיתון. היודעת את מה כתוב בו? הוא מלא בחדשות מעניינות מכל הארץ. מודע אינך קוראת? זה מכבר אינך ילדה, אלא נערה בוגרת, ספק אישה."

אן רצתה לצרוח, 'לא! אינך מבינה! אף אחד אינו מבין אותי! ברצוני להתבגר בקצב שלי. מדוע רוצים אתם להיפטר ממני?!' , אך שתקה.

"אן?" שאלה אימה וקימטה מצחה."את בוהה."

"או, לא," אן התנערה. רק חשבתי מעט."

"גם זאת עלייך להפסיק," נזפה בה אימה."את שוקעת במחשבות לעיתים קרובות מאוד. בחייך, לא תכולי לעשות זאת."

הנה זה מתחיל שוב, חשבה אן.

"אן," אמרה האם במרץ."הקשיבי. האם אינך רוצה להצליח?"

אן שתקה זמן רב."אני רוצה, בזמני שלי," ענתה בקול שקט.

"זמנך שלך!" קולה של האם זעזע את אן."הוא הגיע, אינך חושבת?" קראה בכעס.

אן השפילה את מבטה ושתקה.

אימה נרגעה."נשוב לעניינו. הנה עיתון. מדו אינך קוראת אותו? תוכלי לחפש בו עבודה ומקום מגורים."

בלי מילים לקחה אן בצייתנות את העיתון, ועלתה בכבדות לחדרה.

בעלטה היה קשה לראות, אבל אן הייתה בטוחה שהיא נמצאת ברחוב כלשהו. רחוב. באמצע הלילה. המוני אנשים חלפו על פניה, אנשים מוכרים – ליזל, ריי, אימה, אביה, חברתה וגם.. נינה. שאר האנשים חלפו על פניה בלי להקדיש מזמנם ולו דקה.

"אן," אמרה אימה."הקשיבי. עלייך לעזוב את הבית. לכי, גורי בצפון. שם יהיה לך טוב!"

"לא, אן, הישארי!" קראה חברתה."לא. לכי." החברה הסיטה את עיניה מאן והשפילה מבטה.

"אן!" קראה ליזל, ודמותה נמוגה. לפתע התפוגגו כל האנשים המוכרים – מלבד נינה ואימה. שתיהן, שתי אלה, התחלפו בדמויות של שטן – נינה, ומלאך – אימה של אן.

"אל תלכי," לחשש קול השטן, קולה של נינה."הישארי, מרדי!מלחמה! הראי מה הנך שווה!"

"לא.." התחנן המלאך, שרצה בטובתה."ראי.. חשבי על עתידך! שכונתך אינך טובה.. אם תגורי בצפון, חייך יהיו טובים יותר! ראי הוזהרת!"

ובצרחה אדירה, הכול התכסה שחור, ואן לא ראתה דבר.

ואז היא התעוררה שטופת זיעה קרה. משום מה החלום הפחיד את אן. היא נשמה עמוק והתכסתה. החלום הפחיד אותה מאוד, אף שלא ידעה למה. קול השטן, קולה של נינה, וקל המלאך, הקול של אימה, המשיכו להדהד בראשה. אל תלכי, אמר לה השטן. האם עליה להקשיב לו ולרצונותיה? או שאולי אין זה מה שהיא רוצה? אם תגורי בצפון החיים שלך יהיו טובים יותר, הודיע לה המלאך. ושמא עליה להקשיב לו? או לשטן? ראשה של אן הסתחרר מההחלטה הגדולה וכבדת המשקל שהייתה צריכה לקבל. היא שכבה כך זמן רב, בחושך, במיטתה, עד שהפציע השחר וניסתה לחשוב על החלטתה, להבין.