אפשר להגיד שלא שמחתי במיוחד להתעורר היום.
היום אחר הצהריים עמדנו, אני ובריטני, לנסוע לסבתא שלנו בסן דייגו.
ירדתי למטה, ובריטני כבר הייתה שם, וגם לינדה.
לינדה כבר הכינה לנו ארוחת בוקר של יום ראשון, פנקייקים.
החלקתי לתוך הכיסא ושתינו אכלנו.
"סיימתן לארוז?" צעק אבא מלמטה."אל תיקחו הרבה, יש לה מכונת כביסה."
"אני לוקחת כמה שאני צריכה," אמרתי.
אבא לא ענה.
דחפתי לתוך התיק, שהיה עמוס ממילא, מכנסיים קצרים תפורים בגזרה אופנתית וחולצת משי רחבה.
דחפתי גם את הלפטופ שלי, והטלפון הנייד, שלא העליתי בדעתי לנסוע בלעדיהם. איך אני אהיה בקשר עם החברות שלי בלעדיהם? איך??
שמתי בתיק גם את הנינטנדו די.אס שקיבלתי בשנה שעברה, עם משחק האופנה שאני אוהבת.
"סקיילר, סיימת לארוז?" קרא אבא מלמטה."בריטני כבר מוכנה."
בריטני כבר מוכנה! עלתה מחשבה בראשי. כל כך מהר...
דחפתי עוד כמה בלייזרים וסקיני ג’ינס, כמה זוגות מכל אחד ועוד כמה חולצות. החלטתי שאם יהיה מחסור בבגדים, אוכל ללכת לחנות הבגדים ולקנות בגדים.
ירדתי למטה.
אימא ואבא כבר היו מוכנים לקחת אותנו.
היה כל כך משעמם בנסיעה, שלבסוף החלטתי שלעולם לא נגיע.
אחר כך נרדמתי.
כשהתעוררתי, כבר היינו בסן דייגו.
הבטתי על העיר השונה כל כך מלוס אנג’לס, עיר הכוכבים שאני חיה בה.
לא היו בה הרבה כל כך שכונות יוקרה כמו בלוס אנג’לס.
למעשה, רוב הבתים שלה היו קוטג’ים קטנים חמודים, בצבעים של אדום, כחול, צהוב, ורוד. או רבי קומות גבוהים.
וידעתי שבקוטג’ כזה גם אנחנו הולכות לגור לכל הקיץ, כי באחד הקוטג’ים האלה גרה סבתא.
אבא עצר את המכונית לפתע."הגענו," אמר.
אימא יצאה מהמכונית, ויחד פסענו אל הבית של סבתא.
דפקנו בדלת וחיכינו.
בזמן שחיכינו הבטתי על הבית. זה היה קוטג’, מסוג הבתים שהיו בעיר הזו, לא כל כך שגרתי, צבוע בצבע צהוב.
סבתא פתחה את הדלת."שלום בנות," אמרה והנידה בראשה לעבר אימא ואבא.
סבתא צחקה. גם אימא ואבא. אני לא הבנתי מה כל כך מצחיק פה, אבל גם בריטני צחקה, אז כנראה פספסתי משהו.
"בואו בנות," אמרה סבתא ודחפה אותנו קלות אל תוך הבית.
"הכול יהיה בסדר," הבטיחה לאימא ואבא."אני אשמור עליהן טוב."
"תודה, אימא," אמרה אימא שלנו וקינחה דמעה שנזלה במורד אפה המושלם. אימא הושיטה לכל אחת מאיתנו צרור שטרות."מאתיים חמישים דולר," אמרה," לבזבוזים."
חשבתי שזה מאוד יפה מצידה לתת לנו את זה.
אימא כבשה את דמעותיה."שמונה שבועות זה המון זמן לא לראות אתכן," אמרה.
סבתא חיבקה אותה."הרי סיכמנו משהו, נכון, חמדתי? כל שבועיים הבנות ייסעו הביתה או שתבואו הנה, נכון?"
אימא הנהנה. היא נופפה בידה. גם אבא נופף, וחיבק אותה."אני בטוח שיהיה להן כיף,"אמר."נכון, גרייס? נכון טיילור?"
אימא וסבתא הנהנו, ואז אבא ואימא התרחקו, חבוקים."להתראות בנות," הם קראו שוב ושוב, ואני ובריטני בכינו.
"בואו חמודות," אמרה סבתא וחיבקה אותנו בידה."יהיה לנו מאוד כיף, נכון?"
הנהנו. זה מתחיל להיראות לא רע, חשבתי לעצמי.
סבתא אמרה שנעשה סיור בבית, למרות שהיינו בו הרבה פעמים, הפעם האחרונה הייתה לפני חודשיים בערך, והיא רצתה להחזיר לנו את ה"תמונה" הכללית של הבית.
אני אתאר את הבית של סבתא: בקומה הראשונה נמצאים רוב החדרים, והם: סלון, מטבח, חדר אורחים, שירותים, אמבטיה, חדר העבודה של סבא, נו, טוב, הבנתם ת’קטע, נכון?
ובקומה השנייה נמצאים כל חדרי השינה, ואחד ספייר.
באחד החדרי שינה יש מיטת קומתיים, ושהיינו קטנות היינו רבות מי תישן למעלה, ושהיינו באות אליה לסופשבוע של פינוקים, היינו ישנות באותו החדר.
אבל לפני שנה בערך, שהייתי בת אחת עשרה, נמאס שכאני באה לסבתא אני ישנה בחדר עם בריטני, כי בבית יש לי חדר לבד, אז אם אני באה לסבתא הרבה צריך שיהיה לי גם שם חדר לבד.
ואנחנו באמת באנו לסבתא הרבה, אז לחצתי עליה שבחדר ספייר היא תביא מיטה נוספת, וכוננית ספרים, ותצבע את הקירות, ותביא לשם שולחן, ומנורה ושידה, שיהיה שם חדר נעים. אז בפעם אחת שבאנו עזרתי לה לעשות את כל זה. צבעתי את החדר, הבאתי מנורה יפה שלא בשימוש מהבית והתקנתי אותה, הצעתי את המיטת ספייר שהייתה בחדר ופרשתי עליה כיסוי מיטה נקי, פתחתי את החלונות והכנסתי אוויר ואור לחדר, סחבתי למעלה שידה, שולחן ומפה קטנה וסידרתי הכול יפה, והראיתי לסבתא, והיא השאירה הכול.
ועכשיו בריטני ישנה בחדר עם המיטת קומתיים, ואני ישנתי בחדר שאני עשיתי, תמיד.
אבל הפעם זה שונה, הרהרתי בעודי מכניסה את הטלפון שלי לטעינה, שמה את הלפטופ על השולחן, וסוגרת את הנינטנדו די.אס שלי.
הפעם בריטני ואני נגור כאן, בחדרים האלו ממש, במשך חודשיים, וזה המון זמן.
הכנסתי את הספרים שהבאתי לכוננית ודחפתי את הבגדים לארון. סיימתי הכול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה