דירה חדשה לבלוג

שלום לכל הקוראים!!

אני רוצה להגיד לכם שהבלוג לא יהיה פה יותר, אבל האתר לא נסגר, אלא רק עובר לכתובת חדשה, עם טכנולוגייה מתקדמת יותר. הנה הכתובת החדשה: האי של מיה

 

נסיעה טובה!

רוצים לצאת לטיול עם המשפחה, אבל לא יודעים לאן?? בדיוק לכך נועדה הרשימה הזו! קבלו את 10 המקומות המומלצים לטיול מפי אן!

1. צרפת: 
למה דווקא צרפת?
צרפת היא ארצם של הקרואסונים, הבגט והמטרו. וכמובן, גם שפת האהבה מדוברת שם. ברגע שתטיילו ברחובות פריז, כל רחוב שונה וחגיגה בפני עצמו. בואו נגיד, צרפת - ספיישל של ריחות וטעמים!

2. ארצות הברית: 
למה דווקא ארצות הברית? 
ארצות הברית, כפי שאתם בוודאי יודעים, היא הארץ של האפשרויות הבלתי מוגבלות! כמובן שזה לא באמת אמיתי, אבל זה די נכון.. יש שם כמעט הכל - קאובויים, חנויות, סלב - מה שלא תרצו. יאללה - טוסו!!

3. לונדון
למה דווקא לונדון?

לונדון היא אמנם רק עיר, אבל אפילו בביקור של חודש לא תספיקו לעשות בה הכל. אתם בטח מכירים בגלל המוזיאונים הרבים שבה, אבל זה לא רק - בלונדון יש חנויות בגדים רבות, הרבה חנויות כלבו, ועוד. תהנו!

4. קנדה

למה דווקא קנדה?

קנדה היא המדינה השנייה בגודלה בעולם, אבל זה לא אומר שכל כולה מכוסה באוכלוסייה - בכלל לא! להיפך! בקנדה יש המון טבע, ולכן יש המון אפשרויות לבילוי משותף, טבעי ומרגיע שם, בין העצים או על אי פורח.

אה, ציינתי שקנדה היא מולדתם של המייפל וגם ג'סטין ביבר??

5. איטליה

למה דווקא איטליה?

באיטליה, כמו בכל מדינות אירופה, יש טבע מדהים. וגם אוכל מדהים - איטליה היא מולדת הפיצה! בכל מסעדה זולה תוכלו למצוא פיצה מצויינת, מה שאין בישראל. מלבד זה, באיטליה יש גם את המגדל העקום - מגדל פיזה. בתאבון!!

6. גרמניה

למה דווקא גרמניה?

גרמניה מדינה יפה מאוד - יש בה יערות, פרחים וגינות שונות. לחובבי טבע - מומלץ!!

7. ישראל

למה דווקא ישראל?

ישראל היא מדינה בהחלט יפה - וגם קדושה, לפי התנ"ך. יש בה הרבה מקומות יפים, וחוץ מזה - אין כמו בבית!!

8. סקנדינביה

למה דווקא סקנדינביה?

סקנדינביה, למעשה, היא אוסף של כמה מדינות - שוודיה, נורבגיה ועוד כמה מדינות הנמצאות בסביבתן. ובנוסף, היא גם מודלתם של הויקינגים - מותאם במיוחד לחובבי הים!

9. שוויץ

למה דווקא שוויץ?

שוויץ יפה כל כך - נופיה הם הרי האלפים, צבאים וחיות נוספות, נדירות. הרבה חיות כגון צבאים, איילות ומרמיטות חיות בשוויץ, משום שיש בה המון טבע. לחובבי טבע במיוחד!

10. ספרד

למה דווקא ספרד?

ספרד היא מולדת הפלמנקו - אותו ריקוד שרוקדים אותו בשמלה ארוכה ושחורה, וגם מולדת קרבות השוורים - אותם קרבות שבהם רוכב השור מנופף במטפחת אדומה. תנו גיוון!

 

 

   

כוח הסמיילי!

היי, מה קורה? מרגישים שאתם ממש עצובים? הבאתי לכם כמה סמיילים כדי לוודא שתתעודדו, בכתבה שכולה סמיילי! סמייל!

שם: סמיילי קלאסי
צבע: צהוב, לרוב.
מורכב מ: עיגול צהוב, שתי אליפסות שחורות וקו מעוגל שחור לחיוך.
איך מציירים: נצייר עיגול, ונצבע אותו. אחר כך נוסיף לו עיניים בצורת אליפסה \ עיגול. לבסוף נוסיף את הפה!
תמונה לדוגמה:

שם: סמיילי מאוהב קלאסי
צבע: לרוב, צהוב
מורכב מ: עיגול צהוב, חיוך ועינים בצורת לבבות כהוכחה לאהבתו.
איך מציירים: נצייר עיגול ונצבע אותו. כעת נוסיף את הפה הרצוי לנו, ועכשיו את העינים בצורת הלב. איזה ג'נטלמן!
תמונה לדוגמה:

 שם: סמיילי מלאך
צבע: צהוב, לרוב
מורכב מ: עיגול צהוב, חיוך מתוק, עיניים, הילת זהב על צפה\עפה מעל הראש שלו וכנפיים לבנות קטנות. איזה חמוד!
איך מציירים: נצייר עיגול ונצבע אותו. לאחר מכן נוסיף את אברי הפנים - העיניים והפה. לבסוף נוסיף את ההילה, כזוג עיגולים, זה בתוך זה, כמו בתמונה, ואת הכנפיים.
תמונה לדוגמה:

שם: הסמיילי המחבק
צבע: לרוב, צהוב
מורכב מ: עיגול צהוב, עיניים גדולות, פה מחייך וידיים פרושות לחבוק. קשה להגיד לא!
איך מציירים: מציירים פני סמיילי כפי שלמדנו, ואז מוסיפים ידיים פרושות לחבוק. אולי הוא בן דוד של הסמיילי המאוהב??
תמונה לדוגמה:

שם: סמיילי מופתע קלאסי
צבע: צהוב
מורכב מ: עיגול צהוב, עינים (לעיתים פעורות), ופה פעור לרווחה.
איך מציירים: נצייר פני סמיילי, אבל הפה הוא בצורת אליפסה! פה גדול!
תמונה לדוגמה:

ולסיום, עוד סמיילי, או סמיילים, חמודים...


שם: משפחת סמיילי 
צבע: לרוב, כולם צהובים.
מורכבים מ: תאומים תינוקות (בן + בת - ממש חמודים!), אח, אחות והורים.
איך מציירים: לפי הסדר, נצייר את המשפחה - מהקטן לגדול:
לתינוקות: נצייר פני סמיילי, ונוסיף שיער מסולסל. לכל אחד מהם נצייר אוברול תואם, בצבע שונה לבן ולבת. לבסוף נוסיף ידיים ורגליים.
לאח: נצייר פני סמיילי ונוסיף רגליים קטנות, נעולות בנעלי ספורט. על הראש נשים כובע בצבע כמו הנעליים.
לאחות: נצייר פני סמיילי, ונוסיף ידיים ורגליים חשופות. על הידיים נשים ככפות, ברגליים נשים נעלי בובה ועל הראש סרט.
לאימא: נצייר פני סמיילי ונוסיף רגליים מעט ארוכות. על הרגליים נצייר נעלי עקב אדומות וחצאית עד לברך, תואמת. לבסוף נוסיף קוקו בלונדיני.
לאבא: נצייר פני סמיילי, ונוסיף ידיים מעט ארוכות.כעת נוסיף חלפית עבודה ונעשה שיד אחת עושה שלום.
שימו לב!! כאן, כל ה'פני סמיילי', מתכוונים לפנים שהם גם הגוף (חוץ מבתינוקות).
תמונה לדוגמה:

מה אתם אומרים? נכון חמוד? אה..
והתעודדתם? הצלחתי??
תוכלו לספר לי בתגובה! 

טטריס 2

מתים על טטריס ורוצים שכלול למשחק?? הפרטים אצלי!

שם המשחק:  bubble game (באבלס גיים)

איך משחקים: העיקרון דומה לטטריס - לפגוע בשלישיות ומעלה. המשח קקצת יורת משוכלל, אבל די אותו דבר.

קישור: bubble game

החלפה!

הודעה חשובה לכל מי שמחכה ל"זפפור":


זפפור הוחלפה, לבינתיים, בחיה וירטואלית!  היא תופיע בהמשך כי בינתיים אני לא יכולה עדיין ליצור אותה אלא רק חיה וירטואלית, כמו בוובקינז.
סליחה לכל מי שחיכה, ואני מבטיחה שזה יהיה מגניב יותר מזפפור!
אן...

פרק ראשון

הנה הפרק הראשון של בעקבות ליבי:

פרק א':

אן רצה לדלת. המפתח הסתובב. היא ראתה על הידית. נותר לה כה מעט זמן; אך היא רצה והשתרעה על הספה, העיתון בידה, בתנוחה של קריאה. היא הייתה מתורגלת בכך מאוד. בדיוק בזמן.

תמיד, אימה ואביה כה רצו והתרגשו מכך שביתם הצעירה בת שמונה עשרה, והם לחצו עליה לעשות דברים של 'גדולים' שאן לא רצתה לעשותם – קריאת עיתונים, חיפוש עבודה, לבלות הרבה יותר זמן בחיפוש אחר משהו שאן לא ידעה מהו בדיוק, כל אלה היו משעממים אותה עד להחריד. והיא נאלצה לעשות אותם. הוריה לא הבינו אותה; והיא לא הבינה אותם. כאמור, גם היא התרגשה מכך שהיא בת שמונה עשרה ומבוגרת, אך לא חשבה שהגיע זמנה.

משפחתה נכנסה.

"יו הו!" קראה  ריי, אחותה האמצעית. שיערה החום נראה פרוע במידה מפתיעה; היא תמיד הקפידה עליו כל כך. אולי משום שהיה זה הדבר השני היחיד שיפה בה. רק שיערה ועיניה האפורות היו יפות מאוד. עורה היה חיוור מדי, או שחום מדי. אן לא ידעה בדיוק – אולי משום שנדמה היה שעורה מחליף צבעים עם היום והערב. היא הייתה כה דומה לסבה ודודתה. גם לדודתה, כאמור,  היה עור "מחליף צבעים" למדי. אבל ריי עדיין הייתה המקרה הגרוע ביותר של עור "מחליף צבעים". אבל ריי הייתה עדיין מבוקשת על ידי האחים קורנגון – גיל, ג'קי וג'רמי. הם היו הנאים ביותר בשכונה, והם רבו עליה כל הזמן. ריי חשבה שזה בגלל עורה ה"מחליף צבעים".

"ריי, יקירתי, לא מקובל לצעוק צעקות שכאלה, אפילו לא לבדך. הימנעי מכך, בבקשה!" אמרה אימן של אן, ריי וליזל, דיאנה, לריי. אימן הייתה נשית מאוד, והקפידה על מראה מאוד, ומראה היה אחד הדברים החשובים לה יותר. כזו גם הייתה ליזל,  באופן שונה. ליזל הייתה מסודרת מאוד, יפה מאוד והקפידה על עצמה. אך לא היה זה הדבר החשוב לה ביותר. גם אן הייתה בלונדינית; אך עיניה היו ירוקות. היא לא הקפידה על עצמה מאוד.

"אבל, זה כה כיף!" אמרה ריי בצער. "מדוע לא לצעוק צעקות מעין זה?"

"כי אין זה נשי, ריי, ולא הולם אותך!" אמרה אימה."מדוע עליי להתווכח איתך על כך כל הזמן?"

"כי אינך מבינה!" אמרה ריי במחאה.

"היא מבינה, ריי, היא מבינה," קראה נינה."זו את אינך מבינה. את אישה, יקירתי, לא גבר!"

"נינה, מי את בכלל?" שאלה אן."אני לא מכירה אותך."

"הו, אן," אמרה ליזל."נינה היא חברה ותיקה של אימא. פגשנו אותה בעיר! האין זה נפלא?"

אן הנהנה בחוסר רצון ופרשה לחדרה. היא שמעה את נינה מדברת עם ליזל.

"ליזל, יקירה, מדוע אינך מספרת לנינה על הקולג'?" שאלה אימה."נינה, אל דאגה."

משום מה, אן לא חיבבה את נינה. היא לא נמשכה אליה. היה בה משהו שדחה את אן, בה בנינה, ואן לא ידעה מה בדיוק.

אן הייתה שקועה במחשבותיה כשליזל נכנסה לחדרן.

"ליזל?" שאלה אן."זו את?"

"כן," אמרה ליזל."מה חבל שנגמר הבילוי בעיר! לא רציתי שייגמר, עד שפגשנו את נינה. היא דוחה אותי. אני לא יודעת מה בדיוק דוחה אותי בה."

"הרגשתי אותו דבר," אמרה אן."שכבי לישון, ליזל.  את בוודאי עייפה מהבילוי בעיר. מה עשיתם?"

"אן!" אמרה ליזל,"עשינו כה הרבה דברים! בתחילה, אימא ואבא הזמינו מכונית מפוארת שתיקח אותנו העירה. היה כה נפלא לנסוע בה ולהרגיש כמו גברת אמיתית. ואך שכולם הסתכלו ביראה! לאחר מכן, נסענו במכוניתנו המפוארת עד לתיאטרון. שם, בין כול האדונים והגבירות של העיר, חשתי כה קטנה ולא מהדורת! אבל ההצגה הייתה נפלאה! מה חבל שלא היית איתנו. ההצגה הייתה בתיאטרון 'שייקספיר' ששוקם, את יודעת, והייתה רומיאו ויוליה. השחקנים היו נפלאים! לאחר מכן, נסענו במכונית שלנו עד למסעדה מפוארת ביותר. אכלנו, ואני הזמנתי אומצה וקותל חזיר. ריי אכלה לשון קרה. האין זה משונה? היא שונאת לשון קרה! באמצע האוכל נינה נגשה לשולחן שלנו ושאלה האם אפשר להצטרף אלינו. אימא חבקה אותה והזמינה אותה, והם דברו. היא ממש דוחה אותי, הנינה הזו."

"גם אותי," אמרה אן."אבל היא חברה של אימא. היא לא מזיקה."

"ומאין את יודעת?" נשמע קול נוסף.

הבנות הסתובבו בבת אחת."נינה?!"

"זו אני," אמרה ריי.

"ריי," ליזל נשמה בהקלה."דברנו רעות על נינה. חשבנו שאת היא."

"באתי להביא משהו," אמרה ריי.

"מה חבל שלא הייתי עמכם," אמרה אן בצער."הייתי כל כך רוצה לראות את ההצגה!"

"אל תדאגי," אמרה ריי."גם את תראי אותה. את מבוגרת. ואת ויתרת, כי לא היה כסף לכרטיס שלך."

"אני יודעת."

"תגידו, גם אתכן נינה דוחה?" שאלה ריי לאחר שתיקה.

הבנות הנהנו יחד, במרץ."מאוד," אמרו יחד.

"עליי לחזור," אמרה ריי."להתראות."

"מה דוחה אותי?" שאלה אן."נינה כה דוחה!"

"אינני יודעת למה," אמרה ליזל."את יודעת? נינה ממש דחפה אותי מכיסאי במסעדה."

"מי היא, אינני יודעת," אמרה אן."אני יודעת שהיא דוחה אותי. רק זה."

"מה אתן אומרות.." נשמע קול מאחור.

הבנות הסתובבו בבהלה שוב. הן היו בטוחות כי זו נינה."נינה?!"

"אכן," אמרה נינה, פניה הגדולות מחויכות."שמעתי את שיחתכן."

"שמעת?" עיניה הכחולות של ליזל התרחבו.

"כן," אמרה נינה." מדוע אני דוחה אתכן?"

"אנחנו.. לא יודעות," אמרה אן במבוכה.

"הו, אני מבינה," אמרה נינה בהבנה מזויפת,"אבל מה דוחה אתכן? אולי העובדה הקטנה שדחפתי אותך מהכיסא, הא, ליזל? ואולי זה שאני מעשנת?"

ליזל בלעה רוק."לא קשור למה שהזכרת! ואני שונאת אותך עוד יותר בגלל שאת מעשנת!"

ואז אן קלטה."אני שונאת אותך בגלל איך שאת מתנהגת. את רוצה שישנאו אותך. איזה מין בנאדם את?!"

"אני בן אדם דוחה," אמרה נינה."כך אתן חושבות, אך לא אמכן."

ליזל הביטה באן במבט מבוהל.

"נינה," אמרה אן בקול יציב."את רוצה שישנאו אותך. למה?"

נינה צחקה ויצאה מהחדר.

באותו היום בטלה אן את החלטתה, שלעולם לא תעזוב את ביתה. היא שמעה שבפרוורים בצפון לונדון יש דירות נוחות, אבל מייד דחתה את ההחלטה. באותו הערב בטלה את החלטתה מייד. למחרת החליטה – לא תעזוב. לא חשוב כמה רוצים שכן. היא תעזוב מתי שיתאים לה.  אימה קראה לה מהסלון. אן עזבה את החדר, ומייד הלכה אל הסלון.

"את גדולה עכשיו," פתחה אימה."18."

"אני יודעת," אן החלה להתפתל," אני יודעת מה את רוצה להגיד."

"מה?" התחייכה אימה.

"את רוצה לומר,'את כבר גדולה. למה שלא תתחילי לעשות דברים של גדולה? תשכרי דירה, תתחילי להתעדכן, לקרוא עיתונים....'"

"את צודקת," ענתה אימה בחיוך."זה נכון. מתי תתחילי?"

"לא יודעת." אן הייתה עייפה מהדיון עוד לפני שהתחיל בכלל. היא שנאה לדבר על נושא זה."זמני עוד לא הגיע."

"או,הוא כן," הנידה אימה של אן בראשה."את בת 18. מתי תתחילי?"

אן נדה בראשה. היא שנאה את השיחות הללו.

"הנה," המשיכה אימה."עיתון. היודעת את מה כתוב בו? הוא מלא בחדשות מעניינות מכל הארץ. מודע אינך קוראת? זה מכבר אינך ילדה, אלא נערה בוגרת, ספק אישה."

אן רצתה לצרוח, 'לא! אינך מבינה! אף אחד אינו מבין אותי! ברצוני להתבגר בקצב שלי. מדוע רוצים אתם להיפטר ממני?!' , אך שתקה.

"אן?" שאלה אימה וקימטה מצחה."את בוהה."

"או, לא," אן התנערה. רק חשבתי מעט."

"גם זאת עלייך להפסיק," נזפה בה אימה."את שוקעת במחשבות לעיתים קרובות מאוד. בחייך, לא תכולי לעשות זאת."

הנה זה מתחיל שוב, חשבה אן.

"אן," אמרה האם במרץ."הקשיבי. האם אינך רוצה להצליח?"

אן שתקה זמן רב."אני רוצה, בזמני שלי," ענתה בקול שקט.

"זמנך שלך!" קולה של האם זעזע את אן."הוא הגיע, אינך חושבת?" קראה בכעס.

אן השפילה את מבטה ושתקה.

אימה נרגעה."נשוב לעניינו. הנה עיתון. מדו אינך קוראת אותו? תוכלי לחפש בו עבודה ומקום מגורים."

בלי מילים לקחה אן בצייתנות את העיתון, ועלתה בכבדות לחדרה.

בעלטה היה קשה לראות, אבל אן הייתה בטוחה שהיא נמצאת ברחוב כלשהו. רחוב. באמצע הלילה. המוני אנשים חלפו על פניה, אנשים מוכרים – ליזל, ריי, אימה, אביה, חברתה וגם.. נינה. שאר האנשים חלפו על פניה בלי להקדיש מזמנם ולו דקה.

"אן," אמרה אימה."הקשיבי. עלייך לעזוב את הבית. לכי, גורי בצפון. שם יהיה לך טוב!"

"לא, אן, הישארי!" קראה חברתה."לא. לכי." החברה הסיטה את עיניה מאן והשפילה מבטה.

"אן!" קראה ליזל, ודמותה נמוגה. לפתע התפוגגו כל האנשים המוכרים – מלבד נינה ואימה. שתיהן, שתי אלה, התחלפו בדמויות של שטן – נינה, ומלאך – אימה של אן.

"אל תלכי," לחשש קול השטן, קולה של נינה."הישארי, מרדי!מלחמה! הראי מה הנך שווה!"

"לא.." התחנן המלאך, שרצה בטובתה."ראי.. חשבי על עתידך! שכונתך אינך טובה.. אם תגורי בצפון, חייך יהיו טובים יותר! ראי הוזהרת!"

ובצרחה אדירה, הכול התכסה שחור, ואן לא ראתה דבר.

ואז היא התעוררה שטופת זיעה קרה. משום מה החלום הפחיד את אן. היא נשמה עמוק והתכסתה. החלום הפחיד אותה מאוד, אף שלא ידעה למה. קול השטן, קולה של נינה, וקל המלאך, הקול של אימה, המשיכו להדהד בראשה. אל תלכי, אמר לה השטן. האם עליה להקשיב לו ולרצונותיה? או שאולי אין זה מה שהיא רוצה? אם תגורי בצפון החיים שלך יהיו טובים יותר, הודיע לה המלאך. ושמא עליה להקשיב לו? או לשטן? ראשה של אן הסתחרר מההחלטה הגדולה וכבדת המשקל שהייתה צריכה לקבל. היא שכבה כך זמן רב, בחושך, במיטתה, עד שהפציע השחר וניסתה לחשוב על החלטתה, להבין.

הקדמה

הנה ההקדמה של בעקבות ליבי:

הקדמה:

אן חשבה שאין דבר נורא יותר מאשר להיות כלואה בחדר קטן, לבד, בשעת סערה. זה מה שקרה עכשיו. לרוע מזלה, השתלטה עליה "אן הפילוסופית" וגררה אותה בחזרה למחשבותיה, כדי שתשקע בהן ולא בסערה המשתוללת מעל לשכונה שלה, שכונה ישנה בעלת בתי דירות ישנים עם דירות קטנות, רובן נטושות. אן ומשפחתה היו הדיירים היחידים בבניין שבו גרו.

אן הייתה לבדה.

היא הביטה מהחלון. חלק  מהבניינים בשכונה מטו לנפול, ראתה אן. בגילה, שמונה עשרה, היו כל כך הרבה דאגות. הם בוגרים עכשיו – אבל גם כל כך לא. הם מרחפים בין בגרות אמיתית לתלות בכולם, וזה היה נורא. לפחות לאן. "אן הפילוסופית" עזבה את אן במהירות, ממש כמו שבאה. אן הסירה את עיניה מחלון החדר הקטן וצנחה על המיטה הקרובה אליה. הייתה זו המיטה של אחותה הבכורה ליזל. היא הרגישה בזאת.

אן העיפה מבט עייף ביומנה. לפתע היא לא הייתה עייפה כל כך. היא קמה ממיטתה של ליזל ועברה לשולחן שבפינת החדר, שהיה שייך לה בלבד. מכל הילדים במשפחתה, כלומר שתי אחיותיה הגדולות, היא הייתה היחידה שאהבה לכתוב.

אן שלפה את יומנה מהמגירה. היומן העלה ענני אבק, אבל אן פתחה אותו. היא שלפה עיפרון ממגירה קרובה והניחה את היומן לפניה. היא התיישבה ולקחה את העיפרון, והחלה לכתוב.

"יומן יקר, " כתבה אן."אני לבדי בבית. כולם יצאו ואני נותרתי לבדי. לא שרציתי בכך, כי אינני אוהבת כלל ועיקר להיות לבדי, אם כי לפעמים אני רוצה בכך. משונה, נכון?

בכל אופן, הם נסעו העירה. אימא ואבא וליזל וריי, האחיות הגדולות שלי. הם שאלו אותי ועניתי בשלילה, וכעת אני מצטערת על כך, אבל לא נורא. אני כבר בת שמונה עשרה. הו, אתה אפילו לא יכול לתאר לך כמה זה קשה להיות בת שמונה עשרה, יומן! כולם מצפים ממך להיות בוגר, כי הגעת לגיל בו תוכל לעשות מה שתרצה כי אתה מבוגר. זה כל כך מעצבן! אני מבינה, כמובן, שהם מצפים ממני להיות בוגרת. גם אני כל כך מצפה מעצמי לזה, אבל לא תמיד מצליחה להימנע מהנאה מדברים של ילדים, משום שעוד לא נפרדתי מהחלק של הילדה שבי! אינך מבין, נכון? רק מי שבן שמונה עשרה יבין. זה מדכא נוראות, משום שזו תקופה כה קשה בחיי. אני מרחפת בין בגרות אמיתית ותלות בכולם. אינני יודעת מה יותר. אני לא רוצה ללכת מהבית, מהחדר הקטן שלי ושל אחיותיי. הן לא יצאו מהבית וגרות לבד. מבחינתן, נגמרה תקופת הלחצים, כלומר נגמר הזמן בו היו בנות שמונה עשרה. כמה כיף להן! אני כל כך מקנאה בהן. ליזל כעת לומדת בקולג' בעיר הגדולה, למרות שאין כסף לשלם על הקולג'. אימא דיברה עם הנהלת הקולג' והיא זכתה במלגה, כי ליזל כה חכמה. לעיתים הייתי רוצה כל כך להיות כמוה!"

כך כתבה אן ביומנה.

מפתח הדירה הסתובב ואן קפצה אל הדלת.

אן הייתה בת שמונה עשרה. היא הייתה מאותן נשים בנות מזל, שניחנו ביכולת לראות הרבה דברים לא כפי שהם, כלומר טוב יותר. אן נהגה לעשות כן תמיד, אך אפילו אותה תקפו לעיתים תקופות של דיכאון. מבחינתה, גיל שמונה עשרה היה גיהינום. כולם ציפו ממנה להיות בוגרת וגם מבוגרת, וזה היה לה קשה מידי.

היא חשבה שלוחצים עליה המון. היה לה כה קשה להיות בת שמונה עשרה.

אבל כך הגיעה אן למחשבה שמייד בטלה אותה ולא הסכימה לחשוב עליה שוב – לעבור לגור לבד.

דירה. משלה. כסף, ניהול. עבודה. היא לא רצתה שהדברים הללו יופיעו בחייה היומיומיים. רק בסיוטי הלילה שלה.