היום, בבית הספר, בהפסקה הלכתי למבנה ה-ו. נכנסתי לכתה ו1 ( הכתה של בת דודתי, מיטל.) ושמעתי את מיטל אומרת לדורה, חברה שלה:" אוף! ראית את הכרזות שבת הדודה שלי חומית תלתה? בטח יבחרו בה! מעצבן!" אמרה מיטל.
" אל תדאגי, מיטל," אמרה דורה." אנחנו, כלומר אני ואת, סופרות את הקולות, ואף אחד לא מסתכל כשאנחנו סופרות, ואפשר לספור את מרבית הקולות בשבילך, ולא בשביל חומית הזאת."
’ אהה’, חשבתי לעצמי, ’ אני אלך להגיד למנהלת, אבל ביינתים נספר את זה לתלמידים, ורק אחר כך למורים.’
בהפסקה הבאה אמרתי לדגן: " דגן! בת הדודה שלי מיטל, וחברה שלה דורה רוצות לרמות בבחירות למועצת תלמידים! בבחירות לנשיאות!"
" באמת? איך בדיוק?" שאלה דגן.
" מינו אותן לספור את הקולות, ואף אחד לא מסתכל עליהן כשהן סופרות. אז הן רוצות לספור, גם אם זה לא יהיה נכון, יותר קולות למיטל. הבנת?" הסברתי לה.
" הבנתי. חייבים לעצור אותן," אמרה דגן.
" את צודקת. למי נגיד?" שאלתי.
" אני חושבת שכדאי שנגיד למיכל המורה שלנו. נבקש ממנה שלא תגלה, אם ממש צריך, היא יכולה לכיתה, אבל לא מעבר לזה. מה דעתך?" אמרה דגן.
" מצוין," אמרתי.
" עכשיו נלך להגיד למורה?" שאלה דגן.
" כן," עניתי.
" אבל לא נשאר עוד הרבה זמן להפסקה," אמרה דגן.
" אל תדאגי. נזמין גם את גלי ויותם ונספר גם להם בקצרה. אחרי זה נספר למורה. אני בטוחה שהמורה מיכל תרשה לנו לאחר ולהישאר איתה לספר לה במקום השיעור הבא, שהוא לא איתה," אמרתי.
בזמן שנשאר להפסקה גילינו לגלי ויותם, והם באו אתנו למיכל המורה
עם חברים או משפחה שכזו לא צריכים אויבים.
השבמחק