פרק 1
בריטני
"לכאן, מהר בריטני!" צעקה סקיילר כשהיא דוחפת תלמידים וצועקת,"תנו לעבור".
סקיילר רצה במעלה האוטובוס ותפסה את המושב האחורי, עם חמשת המקומות. היא תמיד עשתה את זה.
ניסיתי לעשות כמוה, לדחוף ולצעוק, "תנו לי לעבור", אבל משום מה, אני לא יודעת למה, זה לא עבד לי. אבל בתוך-תוכי ידעתי למה. סקיילר היתה מלכת בית הספר. אני לא.
בסופו של דבר הצלחתי להידחף ולהגיע אל סקיילר, שישבה, כמו תמיד באמצע.
התיישבתי לצידה.
"אראלין טיילור! ג’ונו! טיפני!" קראה סקיילר. "לכאן!" היא הצביעה על המושבים הפנויים שנותרו.
"אנחנו אף פעם לא יושבים ליד החברות שלי," רטנתי בשקט.
סקיילר נתנה לי מרפק." זה השבוע האחרון ללימודים. אני לא רוצה לקלקל לעצמי ולהתעצבן עלייך."
אראלין, ג’ונו וטיפני התיישבו לצידנו במושבים הריקים.
הסתכלתי מהחלון וראיתי תיק יד לבן לגמרי בעל עיטורי גלים בצדדים נופל על המדרכה. זיהיתי את התיק הזה. הוא היה שייך לאראלין טיילור, החברה הכי טובה של סקיילר.
אראלין הבחינה בזה באותו הזמן, כי היא נכנסה להיסטריה." ג’ונו, תעשה משהו! תיק היד החדש שלי! הצילו!" רציתי לעזור לה. כזאת אני.
אבל האוטובוס המלא בתלמידים החל לנוע.
אנחנו אחיות. לי קוראים בריטני. לה קוראים סקיילר. היא האחות הגדולה. אני האחות הקטנה. אני בת עשר. היא בת שתים עשרה.
היא יותר טובה ממני בהכול. יש לה יותר ביטחון עצמי. (לפעמים אני חושבת שיש לה יותר מידי בטחון עצמי). היא שרה ורוקדת
יותר טוב. היא מתנהגת יותר טוב.
היא... היא תמיד יותר. היא מושלמת.
אני יותר ביישנית ממנה. שתינו אוהבות לרקוד ולשיר. סקיילר גם אוהבת להופיע.
בעיני סקיילר היתה, ותמיד תהיה, דמות מרכזית בחיי, לעיתים אפילו יותר מהחברות שלי ומההורים. היא תמיד הייתה כתף לבכות עליה.
והיא תמיד, אבל תמיד תהיה, אחותי, שדואגת לי ואוהבת אותי.
היא אחות. שובבה, אך רצינית כשצריך, היא מתוקה, והיא חכמה.
בעיני היא מושלמת.
היא כמו אימא עבורי.
הגענו לתחנה שלנו.
להפתעתי, האוטו של אימא, קאדילק לבנה עם טלוויזיות וגג נפתח, חנתה בחנייה שלנו.
"יש!" צעקתי."אימא בבית!"
חלקכם לא מבינים אותי. חלקכם כן. מי שלא, לא יבין למה אני שמחה שאימא בבית, כנראה רגיל שהוריו בבית כשהוא חוזר מבית הספר.
אבל נסו להבין אותנו. ההורים שלנו מאוד עסוקים. אימא שלנו, טיילור, היא דוגמנית-על מפורסמת. אבל זה לא זיכה אותי בתשואות,"איזה כיף לך!" ו-"אני מקנאת".
אבא שלנו, דייגו, היה במאי הוליוודי. גם זה לא זיכה אותי בתשואות.
"בריטני, קדימה הביתה!" קראה סקיילר ושעטה פנימה.
"תני לי לפתוח," קראתי בתחינה אל סקיילר.
היא הנהנה.
הוצאתי את המפתח הסגול מהתיק, תקעתי אותו בחור המנעול, סובבתי, סובבתי, והדלת הלבנה עם השם ’סוויפט’ נפתחה.
שעטנו פנימה.
"זהירות!" קראה אימא כשנכנסנו."לינדה בדיוק שטפה היום!"
לינדה היא העוזרת שלנו.
אימא שכבה על ספת העור הלבנה בסלון וקראה ספר. השיער הבלונדיני החלק שלה היה מורם למעלה והיא לבשה שמלה יפה עם הדפס של פרחים ופרפרים. זו הייתה השמלה האהובה עליי.
העפתי מבט סביב, בקומתו התחתונה של ביתנו.
הבית שלנו היה גדול. היו לו שתי קומות. והוא היה מפואר.
אימא הדליקה את הטלוויזיה בערוץ האופנה. הקרינו שם תצוגת אופנה.
ליד הסלון הלבן שלנו השתרע המטבח האפור-לבן.
ארבעת המדרגות שהובילו להמשך הקומה, היו מקורצפות כמו תמיד, וידעתי מה משתרע מאחוריהן, חדרי העבודה של ההורים שלנו, פינת האוכל, החדר של לינדה, חדר האורחים.
משמאל הובילו המדרגות למעלה.
שם היו החדרים שלי ושל סקיילר, החדר של ההורים, חדר משפחה, סלון הילדים, חדר יופי.
הרמתי מבט אל אימא. היא שלבה את ידיה על חזה.
"בנות,"היא אמרה."חופשת הקיץ היא דבר בעייתי עבורנו. אין קייטנות עבורכן בעיר, ולהביא אתכן לעבודה שלי ושל אבא בלתי אפשרי כסדר יומיומי. זו בעיה."
ככה זה כשההורים עסוקים. כל קיץ – זה מהווה בעיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה