פיסת נייר נגעה בשולחן שלי.
הרמתי מבט. לילי, החברה הכי טובה שלי, הסתכלה עליי.
"פסססט, בריטני," היא לחשה.
לילי לקחה פיסת נייר ופתחה כאילו היא קוראת."רמז," היא לחשה.
הבנתי את המסר והסתכלתי בפיסת הנייר ששלחה לי לילי.
"סקיילר סיפרה לאחותי רובי שלומדת בכיתה המקבילה לסקיילר שאתן נוסעות לכל הקיץ ושהיא מעדיפה להישאר כאן. לא תהיי כאן בקיץ, בריטני? אני רוצה לדעת.
כי זה השיעור האחרון, מה דעתך שניפגש ליד השער, מאחורי העץ הגדול? שלחי לי תשובה בבקשה!"
הסתכלתי על לילי שוב והנהנתי לאות שקראתי.
לילי עשתה תנועת קריעה בידיה."תקרעי את הפתק," אמרה בשקט.
קרעתי את פיסת הנייר לחתיכות קטנות ושמתי אותן בקלמר.
לאחר מכן תלשתי דף ממחברת תנ"ך וכתבתי עליו:
"אני לא יודעת שום דבר. אני חושבת שכן. שום דבר לא בטוח! אל תדאגי, גם אם אסע, נשמור על קשר. שע"ק בקיצור: שמרי על קשר! ניפגש."
בדיוק שעמדתי לבקש מברנדון, שיושב לידי, להעביר את הפתק לניל, שיעביר לרייצ’ל, שתעביר לתומס שיעביר ללילי, המורה לתנ"ך, מר דיפ, ניגש לשולחן שלי.
"מה זה?" הוא שאג עליי."זה פתק? את יודעת שאסור להעביר פתקים!"
הבטתי בלילי, ואחר בו.
"שרבטת את התשובות," בטאה לילי בשפתיים.
הצלצול נשמע.
גלינג-גלונג. גלינג-גלונג. ושוב, ושוב.
רצתי לעץ הגדול.
לילי עמדה שם."היי."
"היי," אמרתי.
לילי ספרה לי על מה שרובי אחותה שמעה מסקיילר.
סקיילר ספרה שהיא לא רוצה לנסוע לסן דייגו.
היא לא רוצה קייטנת רכיבה, ומעדיפה בהרבה את קייטנת הדוגמנות והאופנה בברנטווד. או את קייטנת הסרטים בהוליווד. או, הכי טוב, את שתיהן.
"בקיצור," אמרה לילי,"סקיילר אומרת ששום דבר לא בטוח, ושאם היא תוכל, היא תנסה בכל כוחה למנוע את זה שתיסעו."
ליבי החסיר פעימה. סקיילר לא רוצה לנסוע?? למה?!
אבל עם סקיילר לא משחקים משחקים. אם סקיילר ממש לא תרצה לנסוע, היא פשוט לא תבוא ותישאר פה.
ואני לא אסע בלי סקיילר, כי זה לא נעים להיות לבד בעיר זרה,
ואחמיץ את קייטנת הרכיבה!
אוי לא!!!
ואז מישהו תפס בידי.
הסתובבתי בבהלה.
"תירגעי," אמרה מישהי."זאת רק אני."
זאת רק סקיילר, חשבתי. איזו הקלה!
"בואי כבר," אמרה סקיילר."כמעט איחרנו להסעה."
ואז היא תפסה בידי ושתינו רצנו.
כשהגענו לאוטובוס היו שם מהומות.
אראלין, החברה של סקיילר, הייתה בהיסטריה כי תיק היד שלה לא נמצא מאתמול.
טיפני לקחה את היד של אראלין, וג’ונו לקח את היד השנייה, ושניהם התאמצו להרגיע אותה.
אף אחד לא הצליח.
"אנחנו נאחר להסעה!" לחשתי לסקיילר בבהלה.
סקיילר הנהנה.
בדיוק שאמרתי את זה, האוטובוס נסע.
"אוי לא!"אמרה סקיילר,"אנחנו בבעיה. בבעיה ענקית."
טיפני עזבה את אראלין עם ג’ונו, שירגיע אותה, ופנתה לסקיילר.
"אוי לא," אמרה טיפני."איחרנו להסעה. כולנו."
לפתע דרכתי על משהו. הרמתי את הרגל, וכולם הסתכלו עליי.
הסתכלתי למטה. ראיתי רצועה לבנה לגמרי, ומשכתי בה.
לעיני נגלה תיק לבן בעל עיטורי גלים בצדדים....
התיק של אראלין.
הרמתי אותו. הוא היה מלוכלך מאדמה. הושטתי אותו לאראלין."בבקשה," אמרתי."לבעלת התיק."
אראלין הושיטה יד מטופחת ולקחה אותו מידי. היא נגבה את הדמעות מעל פניה."תודה," אמרה בשקט.
היא נערה את התיק מרגבי האדמה שדבקו בו."אוקי," אמרה,"אנחנו ב-ב-ע-י-ה."
סקיילר שלפה את הטלפון מגע המגניב שלה."אין בררה. חייבים להתקשר לאימא."
היא חייגה, לאט ובזהירות, את מספר העבודה של אימא, והניחה על רמקול כדי שכולנו נשמע.
צליל חיוג. ועוד אחד. ועוד אחד.
"שלום," ענה לפתע קול בחורה,"הגעתם ל”נויקה” , חברת צילום פרסומות,צילום דוגמניות, צילום דוגמניות לתצוגות אופנה. מדברת דיאנה, המזכירה של האגף הראשי בחברה. את מי אתם מחפשים?"
"היא מדברת המון," לחשה טיפני.
"אני מחפשת את טיילור סוויפט," אמרה סקיילר בקול מאופק."מדברת הבת שלה."
"טיילור סוויפט עסוקה," אמרה המזכירה,"מה את רוצה? גם לי יש עבודה חוץ מלענות לטלפונים של ילדות שמחפשות את ההורים שלהן!"
"פספסנו את ההסעה," אמרה סקיילר."אנחנו צריכים שמישהו יאסוף אותנו."
המזכירה שתקה רגע ארוך ואחר אמרה,"דיברתי עם טיילור. היא אומרת שתוכלו ללכת ברגל."
"בסדר," אמרה סקיילר בקול קפוא, וניתקה."להתראות."
הגענו הביתה עם הילקוטים על הגב, מזיעות ומתנשפות.
"מה היא חשבה לעצמה, אימא?" התנשמה סקיילר."המרחק עד בוורלי הילס מבית הספר הוא כמעט שני קילומטרים!"
הנהנתי."בואי סקיילר, ניכנס הביתה."
סקיילר תקעה את המפתח בחור המנעול, ונכנסנו פנימה.
אפילו לינדה לא הייתה. היא יצאה לקניות והייתה אמורה לשוב בעוד כשעתיים.
הבית היה ריק ואפל.
נשמעה חריקת דלת נפתחת בבית.
קפצתי ממקומי כנשוכת נחש והחלקתי במעקה המדרגות.
סקיילר הייתה שרועה מול הטלוויזיה עם איזו קומדיה רומנטית,
ואני התנגשתי בלינדה, שבדיוק שטפה.
"בריטני!" קראה לינדה."למה? את רואה שאני שוטפת! סקיילר מתנהגת יפה כל כך! יושבת בשקט מול הטלוויזיה ולא מפריעה.... ואת? בדיוק ההפך! פראית לגמרי! מחליקה על מעקה המדרגות הנקי! נו באמת!"
סקיילר, עם חיוך על הפנים בגלל כל המחמאות שזרמו לעברה, הביטה בי.
הסבתי את פניי ממנה.
הדלת נפתחה."שלום," קרא אבא.
"אבא!" קפצה סקיילר ונתנה לאבא חיבוק גדול, ואני אחריה.
"בנות," אמר אבא,"אני צריך איתכם שיחה רצינית."
אבא הוביל אותנו לחדר המשפחה."שבו."
כולנו ישבנו בחדר המשפחה. אני, סקיילר, אימא ואבא.
וניהלנו שיחה רצינית.
"בנות," אמר אבא."אולי יש תוכנית לקיץ."
תוכנית לקיץ! קפצתי מהספה שעליה ישבתי, בטענה שעליי להכניס את החוברות לתיק.
לא רציתי שאימא ואבא יידעו שאני הקשבתי.
פתאום התביישתי בעצמי, אפילו שזה לא היה באשמתי.
הרי הקשבתי בטעות, נכון?
אבל לא. בכל זאת הרגשתי רגשי אשמה. ולא ידעתי למה!
לפתע, מרוב בושה שצותתי, למרות שזה היה בטעות, ואולי העייפות ורגשות האשמה והעייפות נתנו בי את אותותיהם.
בכל אופן, דמעות החלו לזלוג על לחיי, מרטיבות אותן, מנגבות מהן את כל הבושה, סוחפות איתן את הרגשות המעיקים...
כבשתי את פניי בכורסה הרכה, והנחתי לדמעות לזלוג מעיני, לשטוף את הפנים שלי.
צעדים נשמעו מאחורי, ויד הונחה על כתפי הרועדת.
"בריטני?"
סקיילר עמדה שם, השיער הבלונדיני החלק שלה מתבדר על גבה.
הסבתי את פניי.
"בריטני," סקיילר דברה ברוך."למה את בוכה?"
שתקתי. לא רציתי לענות לסקיילר, כעסתי. משהו התערבל בתוכי, מערבולת הכעס.
"וידאנו הכול," אמרה סקיילר,"אנחנו נוסעות לסבתא בקיץ."
חוט דק של עצב נשמע בקולה.
מחיתי את הדמעות בשרוול חולצתי, וחייכתי.
לפתע הכול נראה לי ורוד יותר, יפה יותר. אני אלך לקייטנת רכיבה. אני אסע לסבתא. גם סקיילר תיסע! זה כל כך טוב!
לפתע, ממש שם, קפצתי מהכורסה, וחיבקתי את סקיילר חיבוק גדול.
